מתוך קושי לרוץ כנערה בבית ספר תיכון, וההחלטה להתמודד עם הריצה בגיל יחסית מאוחר, למדתי שיעור חשוב, שאת התובנות שלו אני משתפת עמכם כאן, והן גם מעידות על האופן בו אנחנו מנהלים את כלכלת המשפחה שלנו.

כנערה תמיד הייתי אתלטית. לא מקצועית, אבל נערה שבדרך כלל מתבלטת בשיעורי ספורט. פעמים רבות מצאתי את עצמי כובשת את המקום הראשון בריצה למרחקים קצרים, משתלבת מצוין במשחקי כדורעף, אפילו בקפיצה לגובה הייתי ממש בסדר (ולא ניחנתי בגובה מי יודע מה).

עד שהגיעה ריצת 2,000 המטרים בתיכון. כאן משהו נשבר. מכל ענפי הספורט הרבים שטעמתי מהם עד אותו זמן, את הריצה הזו לא הייתי מסוגלת לבצע. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי הולכת כמעט את המסלול כולו, ומגיעה לתוצאות של 20 דקות לכל הדרך.

מבחינתי זו היתה חוויה מתסכלת, ויותר מכך – בלתי מוסברת. למה אני לא מצליחה?

שנים לא מעטות לאחר מכן, בעצם 20 שנים מאוחר יותר, אחרי שכבר ילדתי את 3 ילדיי, נקראה בדרכי הזדמנות להצטרף לקבוצת ריצה במקום עבודה בו עבדתי. החוויה הקשה מהתיכון נשארה איתי כל כך הרבה שנים, וחשתי שהנה הגיעה ההזדמנות לנצח ולהוכיח לעצמי שאני יכולה. בכל זאת מדובר רק ב- 2,000 מטרים.

הצטרפתי לקבוצה במאי 2014. האימון הראשון היה בפארק בעיר שוהם, שם הייתי צריכה לרוץ 2,000 מטרים. אני זוכרת את היום הזה בברור, היום בו לא ידעתי איך לעשות את זה, ולבסוף – רצתי מעט מאד והלכתי רוב הדרך.

אבל משהו בי ניצת…

20 שנים מאוחר מדי הבנתי שבתיכון אף אחד לא לימד אותי לרוץ. פשוט אמרו לי "רוצי", ואני בכלל לא ידעתי איך. פתאום בקבוצת הריצה היה מישהו שכיוון אותי והסביר לי – איך לנשום, באיזה קצב לרוץ, מה לעשות עם הידיים, עם היציבה של הגוף ועוד. פתאום זה לא סתם "רוצי", עכשיו כבר היתה טכניקה שצריך להטמיע.

ריצת 2,000 המטרים בחודש מאי הפכה באוקטובר שלאחר מכן ל- 10 ק"מ בריצת הלילה של תל אביב. 10 ק"מ! אני! איך זה יכול להיות? בכל החודשים אחרונים התמדתי ורצתי פעמיים בשבוע – פעם בשבוע עם קבוצת הריצה ופעם אחת נוספת לבד. היתה לי מסגרת שהחזיקה אותי ובדקה את מצבי. פתאום לא הייתי לבד. המטרה היתה משותפת לי ולאנשים נוספים סביבי.

בחודש אוקטובר 2014 כאמור רצתי את ריצת הלילה בקצב משביע רצון. אחרי שהבנתי שהצלחתי לרוץ 10 ק"מ, התאבון שלי המשיך לגדול. למה בעצם רק 10 ק"מ? את ה 10 ק"מ אני רצה ממש בקלות. ימים ספורים לאחר ריצת הלילה חברתי לקבוצה, שחוותה את התהליך יחד איתי, ואני, הסתכלנו זו לזו בעיניים, ולאחר שיח עם המאמנים שלנו בקבוצה (שאגב היו עובדי חברה ועשו זאת בהתנדבות מלאה), החלטנו שבסוף חודש פברואר 2015 אנחנו נרוץ את חצי מרתון תל אביב.

כאן כבר התחייבנו לתכנית אימונים יותר אינטנסיבית, רצנו 3 פעמים בשבוע על פי תכנית בנויה מראש, התמדנו, רצנו עם הקבוצה בשבתות ב 6 בבוקר בנמל תל אביב, אפילו הגשם והקור לא עצרו אותנו. היה לנו יעד. חצי מרתון. חצי מרתון למי שבגיל תיכון לא הצליחה לרוץ 2,000 מטרים.

ולא היתה לנו שום כוונה לפספס אותו.

חצי המרתון שלנו התקיים בסוף חודש פברואר 2015. זה היה יום חמסין חריג. הוזנקנו סמוך ל 8 בבוקר, והאמת – היה לא קל. בקילומטר האחרון כבר בקושי הצלחתי להרגיש את הרגליים שלי. חשתי שאני לא מצליחה לתת להן פקודות. הן פשוט רצו מעצמן בלי שום קשר למה שקורה אצלי במוח. אבל רצתי את כל 21.1 הק"מ (כן, 21.1 ק"מ ולא 21 ק"מ, כל מטר נחשב כאן), לא עצרתי לרגע, וסיימתי.

כבשתי את היעד!

בתוך 9 חודשים בלבד הפכתי מאישה שלא יודעת לרוץ, לכזו שרצה חצי מרתון. אני לא יכולה לתאר את תחושת הסיפוק האדירה שחשתי.

מעבר למסרים הברורים מאליהם בסיפור הזה של נחישות והתמדה, מבחינתי יש בו מסרים חשובים נוספים, שחשוב לי לשתף:

מה שהיה הוא לא בהכרח מה שיהיה. גם אם לא הצלחתם להתמודד בעבר עם משהו, זה לא אומר שזה לא אפשרי בעתיד. אנשים משתנים, מתפתחים, מתבגרים, מתקדמים. כן, גם אתם. אם לא הצלחתם בעבר – תנסו שוב היום. אתם תופתעו לגלות כמה צמחתם מאז הניסיון הלא מוצלח הקודם.

בשביל לכבוש פסגות צריך להתחיל בצעדים קטנים. צריך לזכור שלכבוש פסגה (אחת אמתית) זו ריצה למרחקים ארוכים. זה לא "בום וגמרנו". אנחנו צריכים לבנות את עצמנו צעד אחר צעד.

קיצורי דרך רק מאריכים אותה. כשאמרו לי "רוצי 2,000 מטרים", פשוט לא הצלחתי. כשלימדו אותי איך לעשות זאת, בסבלנות, החל מ- 200 המטרים הראשונים, הצלחתי להגיע ליעד ולייצר לעצמי הצלחה.

אנחנו צריכים לקחת איתנו מורה לדרך – אנחנו לא יודעים הכל. גם מי שחושב שהוא יודע הכל – לא יודע הכל. כמעט כל דרך שאנחנו לא עברנו בה, יש אנשים אחרים שכן. אנחנו צריכים לאפשר לעצמנו להשען על אלו שיודעים טוב מאיתנו, אלה שיעזרו לנו ללכת בדרך הלא מוכרת הזו, ולהפוך אותה לברורה ובהירה הרבה יותר.

אל תעשו את זה לבד – השיתוף עוזר להפחית את הלחץ מעלינו, ומסייע לנו לחלוק את אותו אתגר עם אחרים שחווים בדיוק את אותה החוויה.

תציבו לעצמכם יעד – רק כך תוכלו לדעת שהשגתם באמת את מה שתכננתם.

ואם אני בכל זאת לוקחת את כל המסרים הללו לעולמות שלי, הנה מספר דגשים היכולים לשפר את האופן בו אנחנו מנהלים את כלכלת המשפחה שלנו:

גם אם בעבר לא הצלחתם להתמודד עם ניהול כלכלת המשפחה שלכם, זה לא אומר שזה בלתי אפשרי. אל תגידו "אנחנו לא מסוגלים", אתם רק צריכים לרצות לעשות את השינוי.

ניהול כלכלת משפחה צריך להתחיל מצעדים קטנים, ולאט לאט, צעד אחרי צעד תצליחו ללכת את הדרך הארוכה הזו לעבר עתיד כלכלי בטוח יותר.

הימנעו מקיצורי דרך – כמו להתפתות לקחת הלוואות שלא באמת צריך.

כשאתם לא מבינים במשהו – קחו אתכם אנשי מקצוע שכן. אני פוגשת המון אנשים שלקחו משכנתאות בלי להתייעץ עם יועץ משכנתאות מראש והיום צריכים למחזר את המשכנתה שלהם. זו גם דוגמה לניסיון לקיצור דרך, שבאותו רגע הרגיש זול, אבל הפך להיות מאד יקר.

תשתפו – את בן הזוג, את בני המשפחה, חברים קרובים, וכמובן – איש מקצוע רלוונטי.

תציבו יעדים – יש לכם חלומות, וכנראה שהחלומות הללו עולים כסף. תנו תג מחיר לחלומות הללו והגדירו את פרק הזמן בו תרצו להשיג אותם. כך תדעו בצורה ברורה לאן אתם מכוונים, ותסללו את הדרך אליהם. רק ככה תוכלו באמת להשיג אותם.

אלה הן המלצותיי על האופן בו אנחנו מנהלים את כלכלת המשפחה שלנו.

תשאפו, תאמינו ובסוף – תצליחו.

אתר איגוד יועצי ומאמני כלכלת המשפח